יום השואה

באדיבות אתר הרב *השואה הנוראה, שהתרחשה תוך כדי שיבת עם ישראל לארצו ולידתו מחדש ושמחה על בניין הארץ, משולבת בכאב נורא על השמדת שישה מיליון יהודים בשואה. זהו שאומר הפסוק, נהר של צרות. *רוב האנשים שנלקחו לצד המוות במחנות ההשמדה לא נראו יותר לעולם, ולא נשמעו עליהם עדויות. לכן בכדי להתיר את נשותיהם מעגינות היה צורך בחידושים גדולים.

בהגיע תורו לעבור על יד מנגלה, עבר רבי ברוך על פניו כשהוא צולע על רגלו, מבלי להסוות את מצבו הבריאותי. לתדהמתו העלו אותו ואת החולים האחרים על משאית, לא לתאי הגזים, אלא לבית חולים מודרני ומשוכלל

בתרבות שמכירה רק בכאן ועכשיו, הזיכרון הוא ניסיון לשחזר את העבר, ומכן נובעת ההתמקדות בחיטוט ברוע האנושי ביום השואה. הזכירה האמיתית מציעה לנו להתחבר לאידיאל הגדול שהשואה חידדה וביררה.

העולם היהודי מציין את עשרה בטבת, אחד מהתאריכים העצובים הרבים שיש בלוח השנה שלנו. מאחר שעשרה בטבת הוא יום צום בכל מקרה, חיברה הרבנות אליו את יום הקדיש הכללי לזכר הנספים בשואה.

האם אין בעמידה בצפירה הידמות למנהגי הגויים? האם לא עדיף פשוט ללמוד תורה? הרב זלמן מלמד משיב.

הרבה חקרו בשאלה מה הוא המקור לכך שאומתנו מעניקה תואר-כבוד "קדושים" לנהרגים בשואה במלחמת העולם השניה.

נקבע לי ניתוח קיסרי ביום השואה, כח ניסן. זה תאריך בעייתי? מה לעשות?

האם כדאי להיחשף לסיפורי הזוועות מהשואה הנוראה? לאיזה צורך בעצם צריך ללמוד על מאורעות השואה?

האם שבעים שנה אחרי השואה, תקנת הרבנות הראשית בנושא הקדיש הכללי בעשרה בטבת עדיין בתוקף?

כדי שימי הזיכרון לשואה לא יהפכו רק לפסטיבלי דיכאון, נחוצות גם התבוננות על ההישגים ותקווה.